תובענות ייצוגיות לפיצוי בגין הטעיה בניירות־ערך הן אחד אחד מהכלים המשמשים לאכיפה של דיני ניירות־הערך. ע"פ חוק ניירות ערך התשכ"ח 1968, האחריות לנזק בשל פרט מטעה היא של כל מי שחתם על התשקיף והפיצוי בגין ההטעיה הוא נזיקי שנועד להעמיד את הניזוק במקום שבו היה ניצב אלמלא ההטעיה. המטרה שאליה מכוון החוק היא הגברת האמון של משקיעים בשוק ההון ובמחירי ניירות ערך בכך שהם יודעים שהטעיה לא תשפיע על השקעתם (לאחר הפיצוי).
קיימות מספר גישות לאומדן הנזק שנגרם כתוצאה מהטעייה בניירות ערך אשר נדונו במשפט הישראלי המתוארות בהרחבה במאמרם של שרון חנס ואלון קלמנט "חישוב הנזק בתובענה ייצוגית בגין הטעיה בניירות ערך". שיטת חסרון הכיס (Out of Pocket Method) - מודדת את הנזק ביום ההטעיה ואילו גישת חסרון הכיס המקורבת (Modified Out of Pocket Method) - מודדת אותה ביום הגילוי.
שיטת חסרון הכיס המקורבת הינה השיטה הנפוצה ביותר כיום לאומדן הנזק. לפי שיטה זו הפיצוי נקבע על פי שוויה של הנפילה במחיר עם גילוי ההטעיה, למשקיעים שהחזיקו בנייר במועד גילוי ההטעיה, בתנאי שרכשו אותו בתוך תקופת ההטעיה.
כדי לבחון את הנזק באחוזים שנגרם לקבוצה עושים שימוש במתודולוגיית מבחן אירוע - Event Study, אשר אומדת את תנודות המחיר האבנורמליות בנייר הערך בחלון זמן האירוע, ובודקת אם קיים קשר מובהק סטטיסטית בין המידע החדש שהתגלה לבין השינוי בשער של נייר הערך.
כדי להעריך את כמות המניות השייכות לקבוצה הניזוקה מקובל להשתמש במודל ה-Proportional Decay שבעזרתו אומדים את מספר ניירות הערך אשר נרכשו והוחזקו בתקופת ההטעיה. המודל מנכה מהמחזור את המניות שנרכשו ונמכרו במהלך התקופה (משקיעי In and Out)
האומדן של הנזק הכספי לקבוצה מתקבל על ידי מכפלת הנזק באחוזים, במחיר שבתחילת חלון האירוע ובכמות המניות השייכות לקבוצה.